עקרון התנועה

עקרון התנועה אומר שהדבר המרכזי שעושה אותנו יצירתיים הוא היכולת לנוע בין תבניות חשיבה, מיצוי של כיוון חשיבה מסוים ותנועה מהירה לכיוון החשיבה הבא. למעשה יש כאן משהו עמוק יותר. אין לנו יכולת לנבא בדיוק מתי ואיזה רעיון יצירתי יעלה – לכן החיפוש אחרי רעיונות יצירתיים הוא לא אפקטיבי כלומר, לא מייצר תוצאה טובה. הדבר היחיד שאנחנו יכולים וצריכים לנהל הוא תנועה והתנהלות של אמירות שמניעות אותנו לקיבעון אחד לשני, מחשיבה בכיוון אחד לחשיבה בכיוון אחר – שונה מאד ממנו. מנוגד לו.

קביעות זמנית

קביעות זמנית מתארת את המצב בו אנו נצמדים זמנית לרעיון כאילו הוא ה"אמת". ההיצמות לאמת מאפשרת לנו להתמסר ולחקור אותו לעומק. אחרי שמיצינו את החקר שלו ממשיכים הלאה.

איך יודעים שמיצינו רעיון?

ברגע האמת לא תמיד יודעים, אבל רגע לפני שאנחנו מותשים מהרעיון, הגיע זמן לנוע. לעיתים חוזרת החשיבה לאותו כיוון שכבר עבדנו עליו, ואם אין שם שום דבר חדש – לנוע מהר, זה בדיוק סימפטום ההיתקעות כפי שהראיתי בקליפ "הייתי עיוור".

ביקורת בסיעור מוחות – כן או לא?

יש דעה שסיעור מוחות צריך להיעשות ללא ביקורת. היא נובעת מחשיבה שביקורת תמיד גרועה ותמיד מאבנת אנשים. בעיני, הגישה שביקורת היא תמיד דבר שלילי לא מתאימה לתעשייה ולא לחינוך, המאמץ למנוע ביקורת רלווטית מאט מאד את הקצב של הדיון.

אני בעד ביקורת, כמה שיותר ענינית – לא פרסונלית, לא מעליבה, אלא ביקורת שמטרתה להעלות שאלות אמיתיות, ולהציף עובדות ואתגרים אמיתיים. בקיצור בסיעורי המוחות שלכם תחפשו גישה ביקורתית שאינה אישית ומטרתה לקדם את העניין מבלי לפגוע באנשים. אם נוצרת פגיעה או נכנסים לעלבונות אישיים – לעצור מייד, תוקפנות לא מתאימה לאווירת פתיחות וסיעור מוחות יצירתי.

מהם המנגנונים שעוצרים את התנועה?

עקרון התנועה מאד פשוט להבנה וליישום, ובכול זאת לא כולם מצליחים בו. מסתבר שיש לנו דברים שמונעים מאיתנו שימוש אפקטיבי בעקרון הזה. מהם? ואיך יודעים שהגענו לרעיון הגדול הבא, שאפשר לסיים ברוגע שמיצינו את המפגש היצירתי?